מדרשי התנ״ך, אגדות חז״ל וסיפורי צדיקים, מן המקרא והתלמוד ועד חכמי המזרח וצדיקי דורנו
משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, ארמון מואר ומאיר. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך אברהם אבינו: ראה עולם ובו שמש וירח, זריעה וקצירה, סדר מופלא, אמר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב״ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם. מכאן ואילך עמד אברהם יחיד מול עולם כולו, וקרא בשם ה׳.
כשהיה משה רועה את צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד. רץ אחריו עד שהגיע לבריכת מים, ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: ״אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עייף אתה!״ הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב״ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל. לא בכוח ולא בגבורה נבחר רועם של ישראל, אלא ברחמים על גדי אחד קטן.
אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, מה הנאה יש בעכביש? אורג כל השנה ואינו לובש! לימים ברח דוד מפני שאול ונחבא במערה. שלח הקב״ה עכביש וארג רשת על פי המערה. באו רודפיו, ראו את הקורים השלמים, אמרו: אילו נכנס אדם לכאן, היו הקורים נקרעים, והלכו להם. יצא דוד ואמר: ריבונו של עולם, כל מעשיך נפלאים, ואין דבר אחד בעולמך לבטלה.
כשעמדו ישראל על הים, והמצרים מאחריהם והים לפניהם, היו השבטים עומדים ומתווכחים: איני יורד תחילה לים, איני יורד תחילה. מתוך הוויכוח קפץ נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, וירד לים תחילה. נכנס עד חוטמו במים, ואז נבקע הים. אמר לו הקב״ה למשה: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל, ויסעו!״ יש שעה שהתפילה לבדה אינה מספקת, צריך מי שיקפוץ ראשון, והים נבקע למאמינים ההולכים בתוכו.
בשעת החורבן עמדו אברהם, יצחק, יעקב ומשה לפני הקב״ה בבכי ובתחנונים, ולא נענו. קפצה רחל אמנו ואמרה: ריבונו של עולם, אני הכנסתי צרתי לביתי, מסרתי לאחותי את הסימנים ולא קינאתי בה; ואתה, מלך חי וקיים, מפני מה תקנא בעבודה זרה שאין בה ממש ותגלה את בני? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב״ה ואמר: ״בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן. מנעי קולך מבכי... ושבו בנים לגבולם״.
בכל יום היה הלל עובד ומשתכר מחצית הדינר, חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו השומר להיכנס. עלה ונתלה על פי הארובה, לשמוע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת, וירד עליו שלג. בעלות השחר אמר שמעיה לאבטליון: בכל יום הבית מאיר, והיום אפל! הציצו וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאוהו תחת שלוש אמות שלג. הפשירוהו, סכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, ואמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. ממנו אמרו: הלל מחייב את העניים, שאין עוני פוטר מן התורה.
רחל בת כלבא שבוע, מעשירי ירושלים, ראתה ברועה הפשוט עקיבא צניעות ומעלה, ונישאה לו על מנת שילך ללמוד. הדיר אותה אביה מכל נכסיו, וישנו על מצע של תבן. הלך עקיבא ולמד שתים עשרה שנה, ושב עם שנים עשר אלף תלמידים. עמד מאחורי הדלת ושמע זקן אומר לה: עד מתי תהיי כאלמנה? אמרה: אילו שמע לי, יישב עוד שתים עשרה שנה! אמר: ברשות אני עושה, וחזר ולמד עוד שתים עשרה שנה. כששב עם עשרים וארבעה אלף תלמידים יצאה לקראתו, נפלה על פניה ונשקה רגליו. דחפוה תלמידיו, אמר להם: הניחו לה. שלי ושלכם, שלה הוא.
ראה חוני המעגל אדם נוטע חרוב. אמר לו: עד כמה שנים טוען פירות? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: כלום ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותיי לי, כך אני נוטע לבניי. ישב חוני לאכול, נפלה עליו שינה, ונם שבעים שנה. כשקם ראה אדם מלקט מאותו חרוב. אמר לו: אתה נטעתו? אמר לו: אבי אבא נטעו. הבין חוני שישן שבעים שנה. הלך לביתו ולבית המדרש, ולא האמינו לו שהוא חוני, ולא נהגו בו כבוד. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי, או חברותא או מיתותא: חיים בלא חברים ובלא בית מדרש אינם חיים.
ערב שבת אחד ראה רבי חנינא בן דוסא את בתו עצובה. אמר לה: בתי, מפני מה עצובה את? אמרה לו: נתחלף לי כלי של חומץ בכלי של שמן, והדלקתי ממנו נר של שבת, ועכשיו יכבה. אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה. לצדיק שכל העולם נברא במאמרו של מקום, אין הבדל בין שמן לחומץ.
נחום איש גם זו, שעל כל דבר שאירע לו אמר: ״גם זו לטובה״. פעם שלחוהו ישראל בדורון לקיסר: ארגז מלא אבנים טובות. בדרך לנו בפונדק, ובלילה נטלו הפונדקאים את האבנים ומילאו את הארגז עפר. כשהגיע אל הקיסר ונמצא עפר, ביקש המלך להרוג את כולם. אמר נחום: גם זו לטובה. בא אליהו, נדמה כאחד השרים, ואמר: שמא עפר זה מעפרו של אברהם אביהם הוא, שהיה זורק עפר ונעשה חרבות, קש ונעשה חיצים? בדקו, וכך היה: זרקוהו על מדינה שלא יכלו לכובשה, וכבשוה. מילאו לו את הארגז אבנים טובות ושלחוהו בכבוד גדול.
היה רבי עקיבא מהלך בדרך. הגיע לעיר וביקש אכסניה, ולא נתנו לו. אמר: כל דעביד רחמנא לטב עביד, ולן בשדה. היו עמו תרנגול להעירו, חמור לרכוב עליו ונר ללמוד לאורו. בא אריה ואכל את החמור; בא חתול ואכל את התרנגול; באה רוח וכיבתה את הנר. על כל אחד אמר: כל מה שעושה הקב״ה, לטובה. באותו לילה בא גייס ושבה את בני העיר. אמר להם רבי עקיבא: לא כך אמרתי לכם? אילו היה הנר דולק, החמור נוער או התרנגול קורא, היה הגייס מוצא גם אותי.
נחלקו רבי אליעזר וחכמים בטהרת תנור. אמר רבי אליעזר: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח! נעקר החרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב. אמת המים חזרה לאחוריה, כותלי בית המדרש נטו ליפול, ולא קיבלו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: ״לא בשמים היא!״, התורה כבר ניתנה בסיני, וכתוב בה ״אחרי רבים להטות״. מצאו חכמים את אליהו הנביא, שאלוהו: מה עשה הקב״ה באותה שעה? אמר להם: חייך ואמר, ״נצחוני בניי, נצחוני בניי״.
בריונים היו בשכנותו של רבי מאיר והיו מצערים אותו הרבה, וביקש עליהם רחמים שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך, משום שכתוב ״יתמו חטאים מן הארץ״? וכי ״חוטאים״ כתוב? ״חטאים״ כתוב, שיכלו החטאים עצמם! ועוד, שוב בסוף הפסוק: ״ורשעים עוד אינם״, כיוון שיתמו חטאים, שוב אין רשעים. אלא בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה. ביקש עליהם רחמים, וחזרו בתשובה. שנא את החטא, לא את החוטא.
תלמיד אחד היה לו לרבי פרידא, שהיה שונה לו כל דבר ארבע מאות פעמים עד שלמד. יום אחד הודיעוהו לרבי פרידא דבר מצווה בעיצומו של הלימוד. שנה לתלמיד כדרכו, ולא למד. אמר לו: מה שונה היום? אמר לו: מאותה שעה שאמרו לרבי שיש דבר מצווה, הוסחה דעתי, שכל שעה אמרתי: עכשיו קם רבי, עכשיו קם רבי. אמר לו: תן דעתך, ואשנה לך. שנה לו עוד ארבע מאות פעמים. יצאה בת קול: רצונך שיוסיפו לך ארבע מאות שנה, או שתזכה אתה ודורך לעולם הבא? אמר: שאזכה אני ודורי לעולם הבא. אמר הקב״ה: תנו לו זו וזו.
מצא רבי יהושע בן לוי את אליהו הנביא, אמר לו: אימתי בא משיח? אמר לו: לך שאל אותו בעצמו., והיכן יושב?, בפתח העיר רומי, בין עניים סובלי חלאים; כולם מתירים את כל תחבושותיהם בבת אחת וחוזרים וקושרים, והוא מתיר אחת וקושר אחת. אמר: שמא אתבקש, ולא אתעכב. הלך אצלו, אמר לו: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: אימתי אתי מר? אמר לו: היום! חזר אצל אליהו, אמר: שיקר בי, אמר היום, ולא בא. אמר לו אליהו: כך אמר לך, ״היום, אם בקולו תשמעו״.
גדול משוררי תימן ואיש מופת (המאה הי״ז), שחי בעוני כאורג פשוט בתעז, ושיריו, כשמונה מאות במספר, מלווים את יהודי תימן בכל שמחה ובכל גלות: ״אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו״. מסורת תימן מספרת עליו מופתים, שהיה מקפיץ לו הדרך לירושלים בכל ערב שבת ושב למוצאיה. קברו בתעז היה למקום תפילה שגם הערבים נהגו בו יראה. שירתו, תורה, גלות וגעגוע לגאולה, היא נשמת יהדות תימן עד היום.
בגלות תימן הקשה, בעוני ובגזירות, לא פסקה תורה מפי התינוקות. בהיעדר ספרים ישבו הילדים סביב חומש אחד, וכל אחד למד לקרוא מן הצד שבו ישב, עד שנודעו ילדי תימן הקוראים בתורה הפוכה ומן הצד. מסורת הקריאה התימנית שימרה את ההגייה העתיקה ואת התרגום הארמי שאבד בשאר הקהילות, ומגיל שלוש ידע כל ילד את פרשת השבוע עם טעמיה. כשעלו לארץ על כנפי נשרים, הביאו עמם אלפי שנות מסורת שלא נפגמה כמלוא נימה.
רבנו יחיא צאלח (ה׳תע״ה–ה׳תקס״ה), גדול חכמי תימן: אב״ד צנעא, פוסק, מקובל ובעל ״פעולת צדיק״. בדור שבו ביקשו לשנות את נוסח התפילה העתיק, עמד מהרי״ץ בפרץ וביסס בסידורו ״עץ חיים״ את נוסח ה״בלדי״ הקדום, המשמר את מסורת הגאונים והרמב״ם. בזכותו נשארה יהדות תימן נאמנה למסורת אבותיה, הקרובה ביותר למסורת התלמוד, עד עצם היום הזה.
רבי חיים בן עטר (ה׳תנ״ו–ה׳תק״ג), מגדולי חכמי מרוקו, סאלי עיר מולדתו. פירושו ״אור החיים״ על התורה נתקבל בכל תפוצות ישראל ונדפס כמעט בכל חומש; החסידים קוראים בו בקדושה, והבעש״ט העיד עליו שנשמתו ניצוץ של משיח וביקש לעלות לארץ כדי להיפגש עמו. בשנת ה׳תק״ב עלה לירושלים בראש תלמידיו וייסד את ישיבת ״כנסת ישראל״, ובתוך שנה נסתלק, בן ארבעים ושבע בלבד. ציונו בהר הזיתים הוא ממקומות התפילה המרכזיים עד היום.
אבי שושלת הקדושים ממרוקו (ה׳תקס״ו–ה׳ת״ם), רבה של תאפילאלת: גאון בנגלה ובנסתר, בעל ״אביר יעקב״, שהעם כולו, יהודים וגם ערבים, נהג בו יראת קודש. ביתו היה פתוח לרווחה וצדקתו לא ידעה גבול: את כל כספי הפדיונות חילק לעניים בו ביום. חמש פעמים ניסה לעלות לארץ ישראל; בדרכו האחרונה נסתלק בדמנהור שבמצרים (ה׳ת״ם), וציונו שם מוקד עלייה עד היום. נכדו, הבאבא סאלי.
נינו של האביר יעקב (ה׳תר״ן–ה׳תשד״ם), עטרת יהדות מרוקו בדורנו. מנעוריו בתאפילאלת חי בפרישות, בתעניות ובטהרה, וברכותיו נודעו כפועלות ישועות: מכל קצות הארץ נהרו לביתו הצנוע בנתיבות, חכמים ופשוטים, דתיים ורחוקים, וכולם יצאו מעודדים ומחוזקים. את כספי הפדיונות חילק לצדקה ולמוסדות תורה. ביום ההילולא שלו, ד׳ בשבט, עולים לציונו בנתיבות מאות אלפים, ההילולא הגדולה בישראל אחרי מירון.
מגדולי צדיקי מרוקו (ה׳תק״ט–ה׳תר״ה), רבה של מוגאדור (אסווירה) שבחוף האוקיינוס. שימש ברבנות שבעים שנה, ונודע בצדקותיו ובמופתיו, מסופר שידע ברוח קודשו את הנעשה בספינות הרחוקות בים, והצילן בתפילתו. עד היום נוהגים יוצאי מרוקו לומר בעת צרה: ״אלוקי רבי חיים פינטו, ענני!״, וההילולא שלו במוגאדור מקבצת מדי שנה יהודים מכל העולם אל העיר שכמעט ואין בה עוד יהודים.
גאון בבל בדורות האחרונים (ה׳תקצ״ה–ה׳תרס״ט), ממשיכה הישיר של בבל התלמודית, אלפיים וחמש מאות שנה אחרי גלות יהויכין. חמישים שנה דרש מדי שבת בבית הכנסת הגדול של בגדד בפני אלפים, הלכה, אגדה וסוד שזורים יחד, ומדרשותיו נולד ספרו ״בן איש חי״: הלכות השנה כולה, השגורות בכל בית ספרדי עד היום. חיבר עשרות ספרים, ״בן יהוידע״, ״רב פעלים״, ושיריו ופיוטיו מושרים בכל תפוצות המזרח. כל חייו כתב ולמד בטהרה, וסירב ליטול שכר רבנות.
רבה של ג׳רבא (ה׳תרל״ד–ה׳תש״י), האי שבתוניסיה המכונה ״אי הכהנים״, שמסורתו מיוחסת לכהנים שגלו מירושלים בחורבן הבית הראשון. בג׳רבא לא בטלה תורה מעולם: כמעט כל בניה תלמידי חכמים, ובתי הדפוס שלה הפיצו ספרי קודש לכל צפון אפריקה. רבי כלפון, ״הרב המשמיע״, הנהיג את הקהילה ביד רכה ותקיפה, חיבר עשרות ספרים, והיה מראשוני חכמי המזרח שקראו בהתלהבות לעלות לארץ ישראל ולבנותה ברוח התורה. קהילת ג׳רבא שומרת על צביונה עד היום.
קהילת חלב (ארם צובא) שבסוריה, מן העתיקות בעולם, שמסורתה מגיעה לימי דוד המלך, שמרה שש מאות שנה על ״הכתר״: כתב היד המדויק ביותר של התנ״ך, שהגיהו בן אשר בטבריה ושעליו סמך הרמב״ם בהלכות ספר תורה. הקהילה שמרה עליו כבבת עינה בקמע של קדושה: ״ברוך שומרו וארור גונבו״. בפרעות ה׳תש״ח ניזוק ונעלמו חלקים ממנו, ושרידיו הוברחו בדרך נס לירושלים. חכמי חלב, משפחות עבאדי, סתהון, שרים ופיוטי הבקשות, נטעו את מסורתם בקהילות ברוקלין, מקסיקו ופנמה, מן המלוכדות בעולם היהודי.
עם קום המדינה נהרו יהודי תימן, קהילה בת אלפיים וחמש מאות שנה, ברגל דרך המדבר אל עדן, זקנים וטף, וספרי התורה העתיקים על כתפיהם. במבצע ״על כנפי נשרים״ הוטסו כחמישים אלף מהם ארצה. רובם לא ראו מטוס מימיהם, אך לא פחדו: ״כתוב בתורה, ואשא אתכם על כנפי נשרים והבאתי אתכם אלי״. היו שהבעירו אש במעבר המטוס לבשל, ולא הבינו מה החרדה: הלוא נביא כבר הבטיח. אמונה תמימה של אלפיים שנה פגשה את קיבוץ הגלויות, פשוטו כמשמעו.
נולד בבגדד (ה׳תרפ״א) ועלה בילדותו לירושלים; בגאונותו העצומה, זיכרון מופלא ובקיאות בכל חדרי התורה, נעשה לפוסק הדור של יהדות ספרד והמזרח. בספריו ״יביע אומר״ ו״יחוה דעת״ החזיר את הפסיקה הספרדית למקורה, מרן השולחן ערוך, וקרא: ״להחזיר עטרה ליושנה״. העמיד את שיעורי התורה בכל שכונה ועיר, וקירב רבבות לתורה. בהלווייתו בירושלים (ה׳תשע״ד) השתתפו כשמונה מאות אלף איש, הגדולה בתולדות המדינה.
נער רועה אחד, שלא ידע להתפלל ואף לא לקרוא, הובא בידי אביו לבית מדרשו של הבעל שם טוב ביום הכיפורים. כל היום עמד ושתק, ולבו בוער. בשעת הנעילה, כשלא יכול היה עוד לשאת, הוציא מחיקו את חלילו, ותקע בו בכל כוחו. נבהלו המתפללים וביקשו לגעור בו, אך הבעש״ט הניף ידו: ״עד עכשיו היו התפילות מתעכבות, ותקיעה זו, שעלתה מלב שלם, פתחה את כל השערים ונשאה את כל תפילותינו למרום״. אין מחיצה העומדת בפני תפילת הלב.
רבי זושא מאניפולי, מתלמידי המגיד ממזריטש, שחי כל ימיו בעוני ובשמחה, אמר לפני פטירתו לתלמידיו: ״כשאעלה לבית דין של מעלה, לא ישאלוני: זושא, למה לא היית משה רבנו?, שהרי לא נתנו לי כוחותיו של משה. ולא ישאלוני: למה לא היית רבי עקיבא?, שהרי לא נתנו לי את נשמת רבי עקיבא. שאלה אחת ישאלוני, ומפניה אני חרד: זושא, למה לא היית זושא? למה לא הייתָ מה שאתה יכולת להיות?״
רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מלמד זכות על כל יהודי. פעם ראה עגלון מושח את אופני עגלתו כשהוא עטוף בטלית ותפילין. אחרים היו גוערים: מחלל את הקודש! נשא רבי לוי יצחק עיניו לשמים ואמר: ״ריבונו של עולם, ראה כמה קדוש עמך ישראל: אפילו כשהוא מושח עגלה, אינו מפסיק להתפלל אליך!״ ובערב יום כיפור היה מכריז: ״אם אין אתה מוחל להם, גם אני איני זז מכאן!״ כך לימד: על ישראל מלמדים זכות, לעולם.
לילה אחד, בשעה מאוחרת, עבר רבי ישראל סלנטר ליד בית הסנדלר וראה נר דולק, והזקן עוד רוכן על מלאכתו. אמר לו: עד מתי תעבוד? הלוא השעה מאוחרת! ענה הסנדלר בפשטות: ״כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן״. נזדעזע רבי ישראל: מפי סנדלר יצאה תורת חיים שלמה. והיה חוזר ומשנן כל ימיו: כל זמן שנר הנשמה דולק, ״נר ה׳ נשמת אדם״, עוד אפשר לתקן: את המידות, את המעשים, את הכול.
רבי אריה לוין, ״אבי האסירים״ מירושלים (ה׳תרמ״ה–ה׳תשכ״ט), היה הולך בכל שבת אל בית הכלא הבריטי אל אסירי המחתרות, נושא עמו אהבה, פרקי תהילים ודרישות שלום מן המשפחות, והם קראו לו אבא. פעם בא עם רעייתו אל הרופא. ישב מולו ואמר: ״דוקטור, רגלה של אשתי כואבת, לנו״. במילה אחת קטנה נחשפה תורת חיים שלמה של נשיאה בעול: צערו של הזולת אינו ״שלו״, הוא שלנו. בהלווייתו הלכו רבבות, ובהם האסירים שפדה בלבו.
האדמו״ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג איבד בשואה את רעייתו ואת אחד עשר ילדיו. במחנות היה נותן את פת לחמו לרעבים, מתפלל בסתר ומחזק את הנשברים, ״איבערלעבן וועלן מיר זיי״ (נשרוד אותם). מיד אחר המלחמה הקים במחנות העקורים חדרים, ישיבות ומקוואות, והשיא יתומים ויתומות. משעלה לארץ הקים את קריית צאנז בנתניה, ואת בית החולים ״לניאדו״, שבו נשבע כל עובד לרפא כל אדם: ״נדרתי במחנות, אם אצא חי, אקים בית חולים שבו כל אדם יקבל רחמים״. וקם, מן האפר.